מגשימי החלומות | קבוצת אמי"ת בהודו

טייל וצילם: צביקה אבנון, חבר בקבוצת אמי"ת

בריקשה ברחוב בהודו באיזו עיר או כפר שבשמם איני נזכר מאת: אורן שדמי
בריקשה מקפצת, אופנוע חותך מימין, משמאל מכונית מיושנת, בליל צפירות מחרישות ועדר פרות, חלקן מהלכות, חלקן מתבונן והיתר פשוט מחרבן, כולם נדחקים לכל פינה פנויה, תערובת נשים וגברים, צבעי סרי עזים, תינוקות ערומים, ליד הקיר צרכים עושים, אין כיוונים, אין רמזורים, יש בורות בכבישים, ביוב ומי שפכים זורמים בצדדים, ניילונים ובקבוקי פלסטיק זרוקים, שברי לבנים, גלי אשפה מצחינים.
השמש קופחת מעל, האויר לוהט מהביל, איש אינו מתרגש מסביב, בשבילם הכל כרגיל. מתנגשים בריקשה אחרת, פוגעים מאחור במכונית ממהרת, ממשיכים בנסיעה מטורפת, נשמתי כל כמה שניות נעתקת. על הכל מכסה דוק אבק אדמדם, ואני מהרהר לעצמי בקול רם: "האם אנו כבר בגיהינום, או רק בדרך לשם?"
קבוצות ילדים על פנינו חולפת, בדרך לבית הספר ממהרת, בין גלי האשפה ובלויי הסחבות, ילקוטים על הגב, חולצות לבנות, מסורקים למשעי ועונבים עניבות. האם האמיתיים הם או קובץ בובות?
בדרך לא מוסברת התנועה בכל זאת מסתדרת, אין נפגעים, אין תאונות, מסביב פנים מחייכות, כולם (חוץ ממני) נראים נינוחים, אדיבים, את הדרך מפנים. בראשי מחשבה מנקרת: "אולי מתחת מסתתרת איזו הודו אחרת? אדיבה, מעונבת, יותר חילונית, יותר מחונכת?" מתקרבים למלון. בפינת הרחוב ממקדש קטנטן קורץ לי גנש, סוג של אליל, שגופו של אדם וראשו הוא של פיל (עיוות שגרם לו אביו המגעיל). המונים לרגליו כורעים, קטורת לו מדליקים ועלים מוזהבים מגישים . ממש בסיבוב אחריו סוף סוף- המלון. אנקת רווחה- שמחת עשירים, המלון לפחות חמישה כוכבים.
שריפת גופות בווראנאסי מאת: אורן שדמי
אנחנו בוווראנסי שטים בסירה על הגנגס. "שורפים שם גופות" אומר המדריך. אחרי ששורפים, את האפר לגנגס זורקים. עניים של ממש לא נשרפים. ככה זה כשאין אמצעים. אז גופה, במקרה כזה, הם זורקים, עטופה תכריכים, למימיו של הגנגס, הכה מצחינים. אח"כ במים האלה הם גם רוחצים, אולי לנקות מעצמם חטאים.
וכך , קבוצת תיירים, שטים בסירה, בין נשים רוחצות בסרי צבעוני וגברים בתחתונים, וגופות צפות בתכריכים לבנים. אולי כל זה קטע מחלום ביעותים?
על הגדה כמה להבות, שם נשרפות הגופות. אם זה לא גיהינום, אולי רק שאול תחתיות? מתקרבים בשתיקה, גולגולת שרופה, חלק מיד וקטע מרגל – כולם באותה מדורה. לא מצלמים – נותנים כבוד למתים. עולים לרציף ואז הודי מוזר דוחף לי ליד שתי גלויות מנייר. בעברית משובשת, כמעט בלי מבטא,הוא לוחש: " תמונה גופה מתה - חמישים רופייה".
שיתף בחוויותיו עו"ד אורן שדמי, טייל מושבע של אקדמי טרוול וחבר יקר